מגזר עסקי
המגזר העסקי (המכונה גם המגזר הפרטי או המגזר השני) הוא המגזר הגדול והחזק ביותר בישראל, שמעסיק את מרבית העובדים והוא בעל הכוח הכלכלי הגדול במשק. בבסיס קיומו עומדים היוזמה הפרטית והדחף האנושי לעשיית רווחים. משתייכים אליו כלל הגופים המקיימים פעילות של ייצור ושיווק של מוצרים, שירותים וסחורות, במטרה להשיא רווחים כלכליים. ביניהם חברות ציבוריות ופרטיות, שותפויות, עוסקים עצמאיים ועוד, כאשר האבטיפוס הראשי המייצג את המגזר לרוב בהקשרים רב מגזריים הוא התאגיד (Corporate).
פעילות המגזר מבקשת להגדיל את הרווח והתשואה של בעלי העסק או החברה, והמנגנון עליו הוא מתבסס הוא כוחות השוק, הבאים לידי ביטוי בהיצע וביקוש לסחורות ושירותים. עם זאת, רווחי פעילותו משמשים גם את שני המגזרים האחרים באמצעות המיסים המוטלים עליו מחד ובאמצעות מעורבות פילנתרופית מאידך.
יש לו תפקיד משמעותי כמנוע של צמיחה כלכלית וביצירת תעסוקה במשק, והוא המקור המרכזי לתל"ג של המדינה. בזכות חשיבותו הכלכלית למדינה ובשל שליטתו בערוצי התקשורת המרכזיים זוכה המגזר העסקי ללגיטימציה ציבורית רחבה, עד כי נראה שגם כישלונות בעלי השלכה חברתית-מערכתית-סביבתית רחבה אינם פוגעים באופן ממשי בלגיטימציה זו, ולרוב הוא אינו נתבע לשנות מהותית את דרכיו או לשלם על מעשיו.
המגזר העסקי מאופיין בתחרותיות, יעילות, יזמות, יצרנות, חדשנות, יצירתיות ויכולת פעולה מהירה. הוא פועל באופן עקבי לפתח שיטות ניהול ועבודה ולשכלל מיומנויות של עובדים ומנהלים, ונחשב כמוביל בתחומים אלו בהשוואה למגזרים האחרים. יותר מכל מייצג המגזר העסקי את הקפיטליזם הליברלי, שהפך בעשורים האחרונים לשיטה הכלכלית-חברתית הדומיננטית בעולם המערבי. הגלובליזציה והטכנולוגיה האיצו את הלגיטימציה שמקבלת גישה זו, ותרמו באופן ישיר להאדרת עוצמתו של המגזר העסקי ובעיקר של תאגידי הענק - ארגונים גלובליים שממדי הכוח והעוצמה של מקצתם אף עולים על אלו של מדינות שלמות.
מיקומו של המגזר העסקי בשותפויות רב מגזריות
בשנים האחרונות גוברים הממשקים בין המגזר העסקי למגזרים האחרים בשל מגוון גורמים ותהליכים. בתוך כך ניכר כי הערך המוסף העיקרי של המגזר העסקי בתוך מהלכים משותפים בין-מגזריים טמון ביכולתו להעמיד משאבים לצורך השותפות ולשכלל שיטות עבודה תוך יישום גישות ופרקטיקות הנהוגות בעולם העסקי.
עד אמצע המאה ה-20 שלטה בעולם התפיסה כי מחויבותו הבלעדית של המגזר העסקי היא לעסוק בפעילות שתביא להגדלת רווחיו, כל עוד היא נעשית במסגרת כללי השוק. בעשורים האחרונים לעומת זאת, נדרשים ארגונים עסקיים לקחת חלק משמעותי יותר במשחק החברתי. זאת עקב הפעלת לחץ מצד צרכנים, ביקורת על רווחי עתק, נזקים סביבתיים ועוד.
כתוצאה מכך חלה התפתחות משמעותית בתפיסת האחריות החברתית של עסקים והתעצבו מנגנונים חדשים במגזר כגון מחלקות אחריות תאגידית או חברתית, אימוץ תפיסות חברתיות, גישות ניהוליות של שורת רווח כפולה או משולשת (עסקית-חברתית-סביבתית) ועוד. לצד אלה התפתח בשנים האחרונות תחום השקעות אימפקט, שמטרתן להביא בצד הרווח הכלכלי גם שינוי מדיד באספקט ערכי חברתי או סביבתי.
פעמים רבות מגזר עסקי ישתלב בשותפות רב מגזרית באמצעות זרוע ישומית של מדיניות אחריות חברתית תאגידית. אחריות חברתית תאגידית היא למעשה תפיסה ניהולית שמכוונת להטמעה מרצון של שיקולים חברתיים סביבתיים ועיקריים בפעילות העסקית ובממשק מול בעלי העניין (לקוחות, ספקים, עובדים וכדומה). התפיסה דוגלת במוסריות ויושרה בניהול העסק, ובקבלת החלטות אסטרטגיות במבט צופה עתיד והתחשבות בטובת הכלל. עם זאת, ישנה גם ביקורת רבה על המושג, וכלפי המחלקות השונות המנהלות את האחריות התאגידית. נטען כי מרבית התאגידים מבצעים פעולות מינוריות הזוכות ליחסי ציבור משמעותיים, מבלי להביא לשינוי משמעותי ומבלי לקחת אחריות על הנזקים שתאגידים אלה מייצרים. אחריות תאגידית עלולה לשמש "עלה תאנה" להסוואת פעילות עסקית דורסנית ונצלית. כך או כך, יישומו בפועל של מודל האחריות התאגידית, לפחות בישראל, נעשה בצורה שולית יחסית לתהליכי הניהול וקבלת ההחלטות בארגונים השונים.