שנה להפסקת האש בצפון: חוסן הילדים שלנו לא יכול להישען רק על טיפול – צריך איחוד כוחות

בימים אלה מציינים שנה להפסקת האש בצפון, אך עבור רבים מהילדים והנוער שחוו פינוי ממושך, מעברים חוזרים וחיים ארוכים בתוך אי ודאות – השגרה עדיין לא חזרה. דווקא על רקע מתיחות השיא בין ישראל לחיזבאללה, כשאפשרות של הסלמה נוספת מרחפת מעל הצפון והמדינה כולה, ברור יותר מתמיד שהשאלה איננה רק ביטחונית. היא חברתית, חינוכית וקהילתית: איך בונים חוסן לדור הצעיר ברגע שבו הקרקע מתחת לרגליו עדיין רועדת.

מניתוחים ושיחות שערכנו בשטח, עולה תמונה מורכבת: הילדים לא חזרו להיות מי שהיו, וגם המערכות שסביבם לא שבו למבנה שאפיין אותן לפני הפינוי. אצל ילדי היסודי בולטות תופעות של רגרסיה, דרישה מוגברת לקרבה וקשיים בהתארגנות לשגרה. ואצל בני הנוער הפערים אף חדים יותר – טשטוש גבולות בין נורמטיבי לבעייתי, נשירה סמויה, הסתגרות, שימוש בחומרים והתנהגויות שנחשבו בעבר "קצה" והיום הפכו שכיחות. התחושה המרכזית שחזרה מכל כיוון הייתה שהילדים והוריהם רוצים שיראו אותם: לא כבעיה, לא כמסכנים, אלא כמי שמבקשים לייצר לעצמם יציבות חדשה.

בניית מעטפת חוסן לילדים ולנוער מחייבת פעולה משותפת של כל השחקנים הפועלים בשטח – רווחה, חינוך, בריאות, רשויות מקומיות, חברה אזרחית, פילנתרופיה והמגזר העסקי

לצד האתגרים, הפינוי עצמו יצר הזדמנויות שנשמרות גם היום. החשיפה למרחבים עירוניים או קהילתיים אחרים, מפגש עם מגוון אורחות חיים, אחריות שנדרשו לקחת, ותעסוקה זמנית שנוצרה עבורם – כל אלו פתחו לבני נוער רבים הבנה שהם מסוגלים ליותר ממה שחשבו. רבים מהם תיארו את התקופה כמפגש ראשון עם עצמאות, יכולת, וגילוי של חוזקות שלא היו מודעים להן. אך עם החזרה הביתה, הם נתקלים במרחב ציבורי שאינו תמיד מזמין, במסגרות שאינן פועלות באופן רציף, ובפער בין מה שחוו לבין מה שמחכה להם.

הדבר הבולט ביותר הוא עד כמה החוסן הנפשי של הילדים והנוער מושפע מהזירות שמקיפות אותם לאורך היום – הבית, בית הספר, החינוך הבלתי פורמלי, קבוצת החברים והמרחב הציבורי. טיפול רגשי הוא חשוב, אך הוא רק נדבך אחד מתוך מערכת רחבה הרבה יותר. שגרה ברורה, מבוגרים נוכחים, מסגרות פעילות אחר הצהריים, מרחבים ציבוריים זמינים ובטוחים, ויכולת אמיתית לבחור ולהשפיע – אלו המרכיבים שמאפשרים לילדים ולנוער להרגיש מוגנים, נראים ומסוגלים. כשגינה ציבורית עומדת מוזנחת או שמועדון נוער אינו פעיל, המסר שעובר הוא שאין, שהמציאות עוד לא חזרה לסדרה, ולא ברור איך ואם היא תוכל להתייצב בעתיד.. כשמרחבים אלו פועלים באופן קבוע ומונגש, הם נותנים ודאות והופכים למוקדי שייכות, ביטחון ומפגש בין-דורי שמייצר חוסן.

ריטריטים של חוסן ילדינו לנוער בצפון

אולם לצד ההזדמנויות, עולה נקודה קריטית נוספת: המערכות עובדות – אך עובדות לבד. בתי ספר מתמודדים עם עומסים ולחצים, החינוך הבלתי פורמלי נאבק בגיוס ובהכשרה של כוח אדם, שירותי הרווחה מתמודדים עם מחסור במענים מותאמים, והמרחב הציבורי תלוי לעיתים ביוזמות נקודתיות שאינן ממשיכות לאורך זמן. כל גוף עושה כמיטב יכולתו, אך היעדר התיאום והשקעה יוצר פערים שמהם הילדים ובני הנוער נפגעים. זה אינו כשל של גורם כזה או אחר, אלא של מבנה עבודה מפוצל שאינו מותאם למציאות שלאחר שנתיים של משבר.

כאן נדרשת תפיסה אחרת: בניית מעטפת חוסן לילדים ולנוער מחייבת פעולה משותפת של כל השחקנים הפועלים בשטח – רווחה, חינוך, בריאות, רשויות מקומיות, חברה אזרחית, פילנתרופיה והמגזר העסקי. זוהי גישה שקוראת לבנייה שליעוד משותף, מטרות משותפות, נתונים משותפים ועבודה מתואמת לאורך זמן. נדרשת תפיסה שרואה איפה הילד, כל ילד, נמצא בכל שעות היום, את מי הוא פוגש, איזה מסרים הוא מקבל. ילד אינו חווה את חייו דרך חלוקה למערכות. הוא חווה יום. ולכן גם המענים צריכים להיבנות כך – במקצב אחד, בתפיסה אחודה, ברצף שמתחיל בבוקר וממשיך עד הערב.

שנה להפסקת האש היא לא רק ציון זמן; היא תזכורת שלא מספיק להחזיר ילדים הביתה. צריך להחזיר להם את תחושת הבית. כדי שזה יקרה, כל הגורמים הפועלים בצפון חייבים להתלכד לכוח אחד: לבנות מסגרות פעילות מרובות, להפעיל את המרחב הציבורי, לחזק את החינוך הבלתי פורמלי, לייצר מענים זמינים ללא תיוג של בני הנוער, ולהעניק להם תפקיד, משמעות ויכולת אמיתית לבחור ולהשפיע. החוסן של הדור הבא לא נבנה במרחב אחד אלא במפגש בין כולם. רק אם נפעל יחד – ארגונים חברתיים, רשויות מקומיות, מגזר ציבורי, עסקי ופילנתרופיה – נוכל להבטיח שהילדים והמשפחות בצפון לא יישארו מאחור גם בשנה הקרובה.