מאמר
2006
הת'ר פרייזר (תוקצר לעברית על ידי ד"ר בת-חן וויינהבר)
אג'נדה משותפת
אקוסיסטם
ארגון שדרה
בניית אמון
בניית הסכמות
בעיות מורכבות
גיוון וייצוג
חברה אזרחית
חשיבה מערכתית
מדידה משותפת
משילות משתפת
מגזר שלישי
ניהול חברתי
פילנתרופיה
קולקטיב אימפקט
רב מגזריות
שינוי מערכתי
שיתוף ציבור
תהליכי שיתוף בממשלה
מאמר
2006
הת'ר פרייזר (תוקצר לעברית על ידי ד"ר בת-חן וויינהבר)
תקציר המאמר Four Different Approaches to Community Participation שנכתב על ידי הת'ר פרייזר, המכון ליזמות, המרכז לתכנון לימודים, בית הספר לחינוך בית ברל
למושג הקהילה משמעויות שונות. מדברים על קהילות גיאוגרפיות, וירטואליות, אקראיות, קהילות לפי אינטרסים, ועוד. בכל דיון על אודות מעורבות התושבים בחיי הקהילה יש ראשית לברר את השאלות הבאות:
מה זאת שותפות קהילתית; לאיזו מטרה היא מכוונת.
בהקשר לשיח הזה יש חשיבות מיוחדת לניתוח מסגרות של שותפות קהילתית, מי נכלל בשותפות זו ומי לא; לבירור מושגים של צדק ודמוקרטיה והשפעתם על פעילות קהילתית ולבירור דרכי קבלת ההחלטות בקהילה.
המחברת מציינת ארבע גישות שונות ליצירת שותפות קהילתית:
1. הגישה האנטי-קומוניטריאנית (communitarian), שמרנית-כלכלית.
ההתייחסות לקהילה קשורה למאבק נגד התערבות המדינה בחיי הפרט. לעתים, מתייחסים לקהילה כאל יצירה מיתית אשר לא קיימת במציאות. הקהילה זוכה לביקורת על היותה מוטציה מוזרה של מושג האימהות או בגין הסנטימנטליות הכלולה בה, או משום שהיא רומסת את זכויות האזרח. הגישה האנטי-קומוניטריאנית מתבטאת בשמרנות כלכלית או בצורות מסוימות של ליברליזם. לפי גישה זו, שותפות קהילתית יכולה להיות רק קצרת-טווח וקשורה ליעדים מוגדרים, בדרך כלל לאינטרסים כלכליים. הקהילות אשר אינן תורמות לפעילות רווחית בדרך כלל אינן נלקחות בחשבון.
2. הגישה הקומינטריאנית-פונקציונלית וניהולית.
אפשרות אחרת להגדיר קהילה היא לראות בה קולקטיב יציב, שלם והומוגני. תומכי גישה זו בדרך כלל נשענים על תיאוריות פילוסופיות של אוטיליטריזם, פרגמטיזם, רציונאליזם וצורות אחרות של ליברליזם. הם שואפים לקבוע את הפתרונות האופטימליים ואת היעילות המרבית. נטייתם להשתמש במדיניות מוכחת מביאה לרצון לשמור על הסדר הקיים; הם מתעלמים מן האפשרות שאי-צדק עלול להיות מובנה במערכות חברתיות. עבודה קהילתית מתאפיינת בגישה ניהולית, כאשר תשומת הלב מופנית בעיקר לפרט או למשפחה (בדומה לגישה האנטי-קומוניטריאנית). עבודה קהילתית נחשבת לא-פוליטית ולכן בעיות הצדק החברתי בדרך כלל אינן נלקחות בחשבון או מסתכמות כולן בנושא של זכויות הפרט. שותפות מתבצעת על ידי ייעוץ מנהיגי הקהילה עם ה"מומחים", בעלי גישה טכנית לפתרון בעיות פוליטיות. יתרונות גישה זו הם בשרטוט קווי סמכות ברורים ושיטות עבודה יעילות. גישה זו מכריזה על עצמה כניטראלית וכיעילה בפתרון סכסוכים ולכן היא מתקבלת על ידי רשויות המדינה ועל ידי ארגוני רווחה גדולים. בעייתיות הגישה כלולה בצרות האופקים, בהיעדר מקום לשוני, בחוסר תשומת לב ליחסי השלטון וכתוצאה מכל אלה, ביכולת מוגבלת לדאוג למימוש נורמות חברתיות וסביבתיות.
3. הגישה הקומוניטריאנית פרוגרסיבית וגישת ההעצמה.
לפי גישה זו, מושג הקהילה מסמן אפשרות זמנית של קבוצה זו או אחרת להשתמש במשאבים ולהגיע להחלטות על מנת לטפל בבעיות חברתיות וסביבתיות. כאן חשוב במיוחד מונח הצדק החברתי. עם זאת, הדגש מושם על רפורמות ולא על שינוי מערכתי. התפקיד האידיאלי של הממשלה הוא לתמוך בהסדרים חברתיים באמצעות יישום צדק חברתי. בדרך כלל, תומכי גישה זו נשענים על האוסף האקלקטי של הרעיונות אשר נוצרו על ידי גישות כמו הומניזם ליברלי, פמיניזם סביבתי, פוסט-מודרניזם ופוסט-קולוניאליזם. עבודה קהילתית משמעה קביעת מדיניות ותכניות שבהן יש ביטוי גם לצרכים החברתיים, גם לדאגה לשמירה על הסביבה וגם תרומה למאבק באי-צדק חברתי. כמו כן, תשומת לב רבה מופנית לתופעת ההבדלים התרבותיים ולמדיניות ההדרה. האוריינטציה הכללית של הפרדיגמה היא שוויונית, דמוקרטית וכוללת. בהתייחסות לשותפות קהילתית יש חשיבות מיוחדת לתהליכי ההעצמה אשר אמורים ליצור תחושת שייכות, לעודד אזרחות פעילה ולאפשר לקבוצות קהילתיות לפעול במידה רבה של עצמאות. יש לציין, כי המצדדים בגישת ההעצמה אינם שמים לב דיים לפיתוח אמון הדדי עם קבוצות שוליים בתוך הקהילה ולכן ההעצמה בדרך כלל מתייחסת לקבוצות קהילתיות חזקות ומבוססות. תכניות ההעצמה הן בעייתיות גם משום שצורות השותפות שהן מציעות אינן מסוגלות לבטל את הפערים החברתיים בקהילה; לעתים הן אף מנוצלות למען קידום אינטרסים של הקבוצות השולטות.
4. גישת הקומוניטריזם הרדיקאלי-פעיל והגישה הטרנספורמטיבית
מנקודת מבט רדיקאלית, הקהילה מוערכת משום שהיא מקום מפגש ל"עמך", מקום המאפשר דיון בבעיות הדיכוי, האפליה, ההדרה ושמירת הסביבה. בתוך הקהילה אפשר למצוא מקלט מהאינדיבידואליזם התוקפני והתחרותי אשר שולט בחברה. הרדיקאלים לעתים מזוהים עם אנרכיסטים, מרקסיסטים, סוציאליסטים ופמיניסטים קיצוניים. הגישה הרדיקאלית דורשת שינוי קיצוני בסדר הסוציו-אקונומי הקיים. התומכים בגישה זו דורשים חלוקה מחודשת של המשאבים, המתבססים לא על בסיס רווחי אלא על בסיס הצרכים. הם מנהלים מאבקים נגד המלחמות ולמען פתיחת גבולות המדינות המערביות עבור הפליטים. במרכז הניתוח נמצאים יחסי השלטון והשפעת האינטרסים של הקבוצות השולטות על פעילות ממסדים ניטראליים, לכאורה.
הגישה הרדיקאלית פונה לחוגים אשר בדרך כלל אינם משתתפים בדיונים על מדיניות ציבורית ומנסה לגרום להם להיות אזרחים פעילים. למרות שרוב התומכים בגישה זו מדגישים את מחויבותם לעיקרון החלוקה המחודשת של המשאבים, קיים ביניהם גם זרם של "פוסט-מטריאליזם" המדגיש את הערך העצמאי של רעיונות כגון שוויון, אנטי-אותוריטריזם וכו'. התייחסות גישה זאת לשותפות קהילתית מתאפיינת בניסיונות לפתור את הבעיות הקשות של אי-צדק והידרדרות סביבתית. הגישה מטפחת חלום של חברה צודקת יותר וכוללת יותר. עם זאת, את המטרות הגדולות הללו קשה להשיג בפועל, לשם כך דרושים שינויים רדיקאליים מדי.
השאלה שנשאלת היא איך לבחור את מודל האופטימלי של ההתייחסות לשותפות קהילתית. כמובן, שהתשובה תלויה קודם כל במערכת הערכים של השואל, משום שכפי שדי ברור, הגישות המתוארות לעיל נשענות על מערכות של ערכים שונות. בכל מקרה, אפשר לומר בוודאות כי הפרקטיקה של עבודה קהילתית קשורה באופן הדוק לסוגיות יסודיות כמו מערכות שלטון, מעמד ומשאבים.
מקורות: Heather Fraser, "Four Different Approaches to Community Participation", Community Development Journal, July 2005, vol. 40, No. 3, pp. 286-300.