רב מגזריות
בעבר ניתן היה לזהות בבירור שלושה מגזרים מוגדרים ובעלי מאפיינים ייחודיים – המגזר הציבורי (הראשון), המגזר העסקי (השני) והמגזר החברתי (השלישי). כל מגזר פעל בתחומו ובהתאם להגדרותיו ויעודו: המגזר הציבורי לאספקת שירותים ציבוריים, גיבוש ויישום מדיניות, ואכיפת החוק והסדר; המגזר העסקי להשגת והגדלת רווח ותועלת כלכלית לעצמו; והמגזר החברתי לקידום סוגיות אזרחיות וחברתיות ששני המגזרים האחרים לא קידמו מספיק אם בכלל.
בעוד שתמיד היו ממשקים ויחסי גומלין בין המגזרים השונים, בעשורים האחרונה גוברת המגמה של שותפויות רב מגזריות המפגישות נציגים וארגונים משלושת המגזרים לטובת מטרה משותפת. זאת מתוך הבנה כי שותפויות אלו נחוצות והכרחיות לקידום סוגיות חברתיות ולפתרון בעיות חברתיות, וכי השפעתן הפוטנציאלית רבה מאד.
יש המבחינים בין הביטוי 'רב מגזרי' המרמז על מערך פעולה הכולל יותר מאשר שני במגזרים, לבין המונח 'בין מגזרי' מבקש להדגיש את עצם שיתוף הפעולה בין מגזרים שונים. בשונה מזה האחרון, המושג 'רב מגזריות' מתאר תפיסה רחבה ומכלילה המדגישה את החשיבות העקרונית של שיתוף נציגים מכל המגזרים במהלכים משותפים. בהתאם לכך, הפעולה הרב מגזרית היא פעולה רחבה, הכוללת סוגי שותפויות מגוונות - החל משיתופי פעולה נקודתיים בין עסקים ועמותות ועד מודלים תלת מגזריים המכוונים ליצירת השפעה משותפת ושינוי מערכתי. מודל קולקטיב אימפקט אותו מובילה שיתופים הוא ביטוי לפעולה רב מגזרית כזו.
חשוב לזכור כי המונח 'רב מגזריות' כולל בתוכו גם גופי אקדמיה, עסקים חברתיים, התארגנויות קהילתיות ולעיתים גם פעילים/ות חברתיים/ות שמאתגרים את החלוקה הקלאסית המקורית של שלושה מגזרים בלבד. כיום, וכחלק מהתנועה הרחבה לקראת אימוץ דפוסי פעולה משותפת, רב-מגזריים ובכלל, נראה לעיתים כי החלוקה הברורה והמסורתית בין המגזרים הולכת ומטשטשת, או לכל הפחות שחלה תזוזה של הגבולות ביניהם.